המנוחה גיזל כהן ז"ל (להלן - המנוחה) מצאה את מותה בנסיבות טראגיות: נישואיה לבעלה יהושוע לא עלו יפה, והיא גם לא הצליחה להתגרש. היא שכרה חדר בקומה העשרים של בית-מלון בתל-אביב. כעבור שעה קלה היא התאבדה, כשקפצה מחלון החדר ובידיה בתם הקטנה של בני הזוג. בחדר נמצאו לאחר מכן פתקים כתובים בכתב-ידה של המנוחה, בפתק האחד נכתב לאמור: "בס"ד - צוואה: כל מה ששיך לי באופן רשמי כספים וכו' לחלק בין ארבע אחים שלי. השאר שאמי תחיה תחליט בעצמה כרצונה".
בפתק אחר כתבה המנוחה לקרוביה, שידאגו שבעלה לא ישתתף בהלוויה. שיש לומר לו שדרך ארץ קודם לתורה, שאת הבת לקחה המנוחה עמה כי המשיב מציק לה, שהשתיים תשכבנה יחד אם הדבר מותר על-פי דין "ולדאוג שיהושע (בעלה) יקבל כמה שפחות".
אחיה של המנוחה, ביקש בבית המשפט המחוזי בירושלים לקיים את שני הפתקים הנ"ל כצוואתה של המנוחה. בעלה, יהושוע כהן, הגיש התנגדות, וביום 31.12.78 דחה בית המשפט את הבקשה - מהטעמים ש"הצוואה" לא מהווה צוואה על פי החוק.
ערעור אזרחי מס' 86/79 פאול קניג נגד יהושע כהן פד"י לה (1) עמוד 176
המנוח משה זלוף ז"ל נפטר לאחר מחלה קשה והשאיר אחריו צוואה, שנעשתה פחות משנה לפני הפטירה. לפי הצוואה הנחיל המנוח את כל רכושו לשני אחיו בחלקים שווים. צוואה זו ביטלה את צוואתו הקודמת של המנוח, שלפיה הנחיל את רכושו לשלושת ילדיו הקטינים והעניק לאשתו את זכות המדור בדירה כל עוד לא תתחתן. בית המשפט העליון ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע שהצוואה בטלה.
משנפלו פגמים צורניים בצוואה, עובר הנטל להוכחת אמיתותה של הצוואה ולתקפותה על מי שמבקש לקיימה. לעניין זה נאמר בע"א 493/83 [1], בעמ' 643, כך:
"הלכה פסוקה בידינו, כי צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף - עליו הראיה.... והוא הדין להיפך: צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה, אינה בחזקת עומדת, והטוען שיש לקיימה - עליו הראיה תחילה שצוואת אמת היא (ע"א 869/75 הנ"ל, בעמ' 102; ע"א 464/77 בעמ' 20). נטל ההוכחה המוטל על המבקש אינו רק לעניין אמיתותה של הצוואה אלא גם לעניין גמירות דעתו של המצווה, שהמסמך ישמש כצוואה בדבר חלוקת רכושו לאחר מותו".
ערעור אזרחי 88 / 36 דורה זלוף נ' שאול זלוף פד"י מו (3) עמוד 184
המנוחה מטה שטרן ז"ל נפטרה ערירית ב-27.11.91 ולא הניחה אחריה קרובי משפחה מדרגה ראשונה. מאז 1972 התגוררה המנוחה במעון השייך לארגון עולי מרכז אירופה. המנוחה ערכה שלוש צוואות. הראשונה הייתה צוואה בעדים שנערכה ביום 21.2.79 ובה ציוותה את כל רכושה למפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה. ביום 10.11.90 ערכה המנוחה צוואה חדשה שעיקרה לטובת יעל שטיינר- שטיפלה בה בשנות חייה האחרונות ואף הייתה ידידה קרובה לה -
להוציא סכום של 5,000 מרק שהוענקו בצוואה מפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה. ביום 4.3.91 ערכה המנוחה את צוואתה האחרונה, ובה ציוותה את כל רכושה ליעל שטיינר. בית המשפט המחוזי קבע כי שתי הצוואות הראשונות בוטלו על-ידי המנוחה והצוואה השלישית בטלה משום שנעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת, וכן כי נפלו פגמים בצוואה זו בכך שיעל נטלה חלק בעריכתה ולא צוין באישור העדים על גבי הצוואה כי המנוחה אישרה שזו צוואתה. יעל ערערה וזכתה בצוואה.
חומר הראיות במקרה דנא הצביע על יחסי תלות פיזיים של המנוחה בטיפולה של יעל ועל הקרבה שהייתה ביניהן. אך לא היה בראיות יסוד די לקביעה כי על פניהם הצביעו היחסים על תלות מקיפה המקימה חזקה בדבר השפעתה של המערערת, מתוך ניצול מעמדה, על רצונה העצמי של המנוחה עד כדי פגיעה בו ושלילתו
המתנגדים לצוואה לא הניחו תשתית מספקת למסקנות השופט, כי היחסים בין המנוחה ליעל היו יחסי תלות מהסוג שעל פניו מצביע על השפעה בלתי הוגנת מצד יעל. ומכל מקום, ככל שעבר אליה הנטל להוכיח כי הצוואה צוואת אמת היא, בין בשל החשש להשפעה ובין בשל הפגם הצורני שנפל בצוואה, הרי יצאה על ידי חובת הנטל האמור.
ערעור אזרחי 93 / 2500 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה פד"י נ (3) עמוד 338